תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה הרומית, 63 לפנה"ס - 324

ממוזער הדף נמצא כעת בשלבי עריכה. הנכם מתבקשים לא לערוך אותו בטרם תוסר תבנית זו





אחת המטבעות (טטרדרכמה מכסף) שטבע מנהל בר-כוכבא. בצדו האחד של המטבע דימוי חזית בית חשוב, מעליו כוכב והכיתוב "שמעון", ובצדו השני דימויי לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"





היישוב היהודי בארץ ישראל נהרס בעקבות המרידות באימפריה הרומאית: "המרד הגדול" בשנת 70, ואחר כך "מרד בר-כוכבא" בשנת 134.

לאחר "מרד בר-כוכבא" רוב היישובים היהודיים באזור יהודה ננטשו; מתוך כשבעים וחמישה יישובים פורחים לפני "המרד הגדול" שרדו מעטים בדרום יהודה, בעמק הירדן ובסמוך לים המלח, באזור השפלה המשיכה להתקיים האוכלוסייה היהודית בערים יבנה, לוד ועזה. רבים מהתושבים היהודים היגרו באונס כשבויי הצבא הרומי, ומרצון ממקומותיהם אל אזורים אחרים; בארץ ישראל הקימו המהגרים יישוב יהודי חדש בגליל. אחרים נדדו מזרחה לאזור בבל, ומערבה לדרום אירופה ולצפון אפריקה.

הרומאים פנו לביצוע תכניתם להקמת עיר רומית חדשה בשם "איליה קפיטולינה" באתר העיר ירושלים, שחלקה היה לחורבות מפאת המרד והשלכותיו. השלטונות הרומיים קבעו מערכת חוקים כנגד התרבות היהודית, בהם: איסור על ההתקהלות ואיסור על מילה. המתנגדים הוצאו להורג באמצעים אכזריים, כגון רבי עקיבא, בכדי להרתיע את האחרים. בנוסף, החורבן וההרס ערערו את אמונתם של רבים, כגון רבי אלישע בן אבויה שהפך ל"אחר".


. . .





<< השיעור הקודם - תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה ההלניסטית, 332 לפנה"ס - 63 לפנה"ס דף הקורס - תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל השיעור הבא - תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה הביזנטית, 324 - 638 >>